באופן כללי, ומבלי להכנס לפרטי המבנה הפיזיולוגי ולמרכיביה של מערכת העצבים, נוכל לומר, כי היא למעשה רשת ענפה של תאים נושאי מידע, האחראים על התקשורת התוך גופית שלנו, המקשרת בין כלל מערכות הגוף. במצב תקין, מערכת זו מפקחת על כל תהליכי ההתנהגות שלנו, המודעת והלא מודעת, והיא זו שגורמת לנו להתנהג כיחידה אורגנית-תפקודית אחת, בינה לבין עצמה ובינה לבין הסביבה.

 

מערכת העצבים מורכבת משלוש תת-מערכות:

מערכת העצבים המרכזית - מורכבת מהמוח (הכולל בתוכו את המוח הגדול, המוח הקטן וגזע המוח) הממוקם בראש, וממנו נמתח חוט השדרה. זהו מרכז הפיקוד של המערכת כולה. אליו מועברים מסרים, בכל נושא שהוא, מכל אברי הגוף, שם נעשה עיבוד ופירוש המסרים הללו, ומשם יוצאות הפקודות לפעולה תואמת, חזרה לאותם איברים.

 

מערכת העצבים ההיקפית - היא המעבירה והמחזירה את המידע העצבי מהמערכת המרכזית לשאר איברי הגוף. כוללת למעשה את כל חלקי מערכת העצבים שמחוץ למערכת המרכזית, ובכללם גם את המערכת האוטונומית.

 

מערכת העצבים האוטונומית - מקשרת בין המוח לאיברי הגוף הפנימיים, העובדים בצורה לא מודעת, כמו מחזור הדם, מערכת העיכול, מערכת השתן, תנועות המעיים וכו'. גם מערכת זו נחלקת לשתי קבוצות; המערכת הסימפטתית, הדורכת את הגוף למצב פעולה, והמערכת הפארה-סימפטתית, המרפה ומחזירה את הגוף למצב מנוחה בסיום הפעולה.

 

תאי-עצב, אותם תאים האחראים ומאכלסים את מערכת העצבים, אינם מתחדשים, ופגיעה בהם יוצרת נזק בלתי הפיך. כאשר זה קורה, נוצרים הקשרים והסתעפויות עצביות חדשות העוקפות את הפגיעה הקיימת. מכיוון שמערכת העצבים המרכזית כה חשובה והכרחית לקיומנו, היא מוגנת היטב ע"י הגוף מפני כל פגיעה אפשרית, באמצעות הגולגולת המגינה על המוח,ועמוד השדרה, דרכו עובר חוט השדרה. פעולותיה ה"גבוהות" יותר של מערכת העצבים, כמו חשיבה, זכרון, או דמיון, אינם מוכרים עדיין במלואם למדע, אם כי הם עומדים במרכז המחקר המדעי העכשווי.

 

תהליך הזרימה הוא כדלהלן:

מערכת עצבים מרכזית מקבלת את המסרים העצביים מחלקי הגוף השונים, מעבדת, מווסתת ומעבירה הוראות לפעולות מתאימות.

מערכת עצבים היקפית מעבירה ומקשרת בין המערכת המרכזית לשאר חלקי ואיברי הגוף, ותלויה ביכולת הגוף והחושים להגיב.

מערכת עצבים אוטונומית מקשרת בין המוח לאברי הגוף הפנימיים, הפועלים בצורה עצמאית-אוטומטית, ללא אפשרות התערבות של התודעה, גם כשלגוף אין יכולת תגובה, כמו שינה או חוסר הכרה.

מערכת עצבים פארה-סימפטתית אחראית על מצב השגרה והמנוחה הקבוע של הגוף. אחראית גם על מצב ההרפיה, המנוחה והחזרה לשגרה של מכלול חלקי הגוף, לאחר סיום ההתמודדות במצב החירום.

מערכת עצבים סימפטתית אחראית על הכנתו של הגוף הפיזי להתמודדות: יציאה ממצב של שגרה והכנסתו לכוננות במצבי חירום המתרחשים עקב איום פתאומי, חיצוני או פנימי.

 

מערכת העצבים הסימפטתית

בכניסה למצב חירום, מערכת העצבים מפנה אנרגיה חיונית לחלקי הגוף שאמורים לעמוד בנטל ההתמודדות; אדרנליןמופרש למערכת הדם וגורם לשרשרת האירועים הבאה, הריאות ושרירי הנשימה מתרחבים בכדי לקלוט יותר חמצן, לחץ הדם עולה בכדי לאפשר ליותר אדרנלין וחמצן להגיע במהירות המירבית לכל חלקי הגוף, דבר שמעלה את מהירות הדופק ומגדיל את האישונים, המערכת מגבירה את רמת הסוכר בגוף בכדי לאפשר אספקת אנרגיה לשרירים, חושי השמיעה והראיה מתחדדים ועוד.

 

במקביל, מואטים בצורה דראסטית, אם כי זמנית בלבד, תהליכים שאינם חיוניים למצב זה, כמו תהליך העיכול או הפרשות הפסולת (זיעה, שתן וצואה), הצורכים אנרגיה רבה, שאולי תהיה שימושית למצב הלחץ. בתהליך זה מופעל מנגנון, הידוע גם כ-"F המשולש": Fight - להילחם, Fright - לפחד או לקפוא במקום, Flight - לעוף (להתנתק או להדחיק) או לברוח. מנגנון זה מציב את הגוף בבחירה באחד משלושת המצבים הללו.

 

כשהמערכת הסימפטטית עובדת באופן קבוע בצורה מוגזמת, אנו נמצא עודף בכל אותם חלקים הנוטלים חלק במצבי החירום: לחץ הדם ורמות הסוכר בדם תהיינה גבוהות, הדופק יהיה מהיר, קצב פעימות הלב יהיה מואץ, תהיה רגישות לאור, אגרסיביות מוגזמת, שרירים תפוסים בגב ובעורף, יופיעו נדודי שינה ואנו נבחין בהתנהגות חרדתית אצל המטופל. במצבים קיצוניים יגיעו חרדות אלו לפראנויות ואף להזיות. הגוף מייצר הרבה מאד רעלים, שאמורים להשתחרר כשהמערכת הפארה-

סימפטתית נכנסת לפעולה. כשהמערכת הסימפטתית עובדת תדיר ולא מאפשרת לפארה-סימפטתית לתפקד, הגוף יהיה בעבודת-יתר עד שיתמוטט.